הנוסטלגיה לפהלווי: מורשת ללא עתיד
- Oral Toğa
- 6 days ago
- 5 min read
ציפיות לשינוי פוליטי באיראן נשמעות לעתים קרובות, במיוחד בקרב קהילות הדיאספורה, עד כדי כך שגם ללא התפתחויות ממשיות בתוך המדינה כבר מתקיימים ויכוחים על תרחישי מעבר. הדבר מצביע על כך שהדיון הפוליטי והאינטלקטואלי מחוץ לאיראן לעתים פועל על ציר זמן שונה לחלוטין מהמציאות הפנימית. בין הדמויות המוזכרות ביותר בדיונים אלו נמצא יורש העצר הגולה, רזא פהלווי.
כאשר השאה האחרון של איראן, מוחמד רזא פהלווי, עזב את המדינה בפעם השנייה עם משפחתו ב־16 בינואר 1979, בנו הבכור, יורש העצר רזא, היה רק בן 19. עבור בית המלוכה של פהלווי, שגלה לזמן קצר לאחר הפיכת 1953, הייתה זו הפעם שהגלות הפכה לקבועה. לאחר מהפכת 1979 השתקע רזא פהלווי בארצות הברית. לאחר מות אביו ב־1980 קיבל על עצמו את התואר "יורש העצר בגולה". בשנותיו הראשונות התמקד בלימודים ובתחום הביטחון. משנות התשעים אימץ את רטוריקת האופוזיציה האיראנית והדגיש דמוקרטיה, זכויות אדם וחילוניות. במקום לדרוש בגלוי את השבת המלוכה טען לסדר פוליטי המבוסס על רצון העם. בשנות האלפיים בלט יותר בתקשורת ובמכוני מחקר בוושינגטון, אף כי התבטאויות שרמזו לשיתוף פעולה עם ישראל ומדינות המפרץ זכו לביקורת חריפה בתוך איראן. בעשור השני של המאה ה־21, על רקע תנועת הירוקים והאביב הערבי, הציע ליצור "מועצת מעבר לאומית", אך לא הצליח להפוך אותה לגוף ממשי. כיום הוא נותר המנהיג הסימבולי של קבוצות המלוכנים בדיאספורה, בעוד שבסיס התמיכה שלו בתוך איראן חלש ומפוצל.
זמן השאה
נאמר לעתים כי "קושי בהתקדמות מוביל להאדרת העבר". במדע המדינה תופעה זו מתוארת כ"פוליטיקה של נוסטלגיה" בחברות העומדות בפני משבר. כאשר חסמים מבניים מונעים התקדמות חברתית או כאשר המשטר הקיים נקלע למשבר לגיטימציה מופעלת זיכרון סלקטיבי של העבר המזין דימויים אידיאליים. הפגמים והסתירות של התקופה הקודמת נמחקים ומוחלפים בסמלים של סדר, שגשוג או אחדות לאומית.
באיראן הפכה שושלת פהלווי למוקד מדויק של מנגנון נוסטלגי זה. בימינו החזרת המלוכה אינה נתפסת כאפשרות ממשית, אך עבור מי שאינם מרוצים מן המשטר תקופת פהלווי משמשת כתזכורת ל"יציבות שאבדה". כך מתפקדים בני משפחת פהלווי פחות ככוח פוליטי ויותר ככלי להשלכת נוסטלגיה.
בדיחה רווחת באיראן אומרת שבלשון הפרסית יש ארבעה זמנים: עבר (זמן־הגוזשתה), הווה (זמן־האל), עתיד (זמן־האַיאנדה) ו"זמן השאה" (זמן־השאח). אנשים, בעיקר בערים, מזכירים לעתים כה תכופות את "זמן השאה" עד שהפך לבדיחה מתמשכת.
אל מול המציאות של קשיים כלכליים, דיכוי פוליטי והגבלות חברתיות, נעשה שימוש תדיר בביטוי זה כדי להשוות ישירות בין ההווה לעבר. האמירה "בזמן השאה זה לא היה כך" היא יותר מתלונה. היא גם דרך בטוחה לערער על המערכת הקיימת. נוסטלגיה זו מבטאת כמיהה לעבר ובה בעת מדגישה את קשיי ההווה ומותירה פתח לעתיד אחר. מושג "זמן השאה" הופך לכלי המשלב הומור עם ביקורת ומחזיק את הזיכרון הפוליטי חי.
"רזא שאה רוחת שאד"
כמעט בכל הפגנה נגד הממשלה והמשטר נשמע הסיסמה "רזא שאה רוחת שאד" ("רזא שאה, יהי זכרך ברוך/תנוח על משכבך בשלום"). עוצמתה של הסיסמה נעוצה בכך שרזא שאה מייצג חזון חילוני, פרוגרסיבי ופתוח לעולם. מהרפורמות בתחום החינוך והמשפט ועד תשתיות וארגון מנהלי נותרו יוזמותיו כנקודת ייחוס בזיכרון הציבור על רקע אווירת המשבר הנוכחית. החברה האיראנית, למרות כל המגבלות, עוקבת מקרוב אחר העולם. קשרי משפחה בדיאספורה ופלטפורמות דיגיטליות מגבירים מודעות זו. אך הקושי של היום לצאת מן המדינה אפילו לצורכי תיירות הופך את רזא שאה גם לסמל של עולם שהיה פתוח וכיום סגור.
עם זאת, ההערצה הנוסטלגית הזו אינה משתרעת באופן שווה על נכדו. יורש העצר רזא פהלווי, אף שהוא נושא את צל מורשת משפחתו, לא ירש את הדימוי המייסד והכריזמטי שאיראנים מייחסים לסבו. שמו אולי עולה כסמל בקרב קבוצות דיאספורה ומקטעים מסוימים של אופוזיציה עירונית, אך בתוך איראן נוכחותו מוגבלת ומפוצלת.
המגבלות הפוליטיות של רזא פהלווי
על אף הנוסטלגיה והגידול באי שביעות הרצון מן המערכת קיימות כמה סיבות לכך שרזא פהלווי לא הצליח להפוך לשחקן פוליטי אפקטיבי בתוך איראן. המכשול הראשון והחשוב ביותר הוא היעדר דמות מנהיגות טבעית באופוזיציה הפועלת מתוך איראן וחוסר יכולתו של פהלווי למלא חלל זה. התמיכה בו לעתים נתפסת כמוכתבת מבחוץ ולא כתוצר של דרישה אורגנית מצד החברה. משום כך שמו עשוי לצבור תשומת לב פתאומית, אך אותן קבוצות מסוגלות באותה קלות לעבור לדרישות רפובליקניות ואפילו להתנגד לו. קשה לטעון שיש לו תומכים של ממש בתוך איראן.
גורם נוסף הוא הפער בין נוכחותו המקוונת למציאות הפוליטית. אחד הגורמים הבולטים ביותר התומכים בו בדיאספורה הוא רשתות פעילות ברשתות חברתיות המכונות לעתים "צבא הטרולים" שלו. רשתות אלו מורכבות בעיקר מחשבונות אנונימיים המסתירים את זהותם ומשתמשים בשפה קיצונית, בין האדרה מוגזמת לבין הכפשות חריפות. הם מעלים את פהלווי למעמד "התקווה היחידה של איראן" ותוקפים את מבקריו בכינויים כ"בוגד", "סוכן המשטר" או "משרת המולות". קמפיינים מתואמים של האשטגים, הנדסת סדר יום ותקיפות מקוונות מגבירים את נוכחותו הדיגיטלית הרבה מעבר להיקף האמיתי. אך שיטות תוקפניות אלו מרחיקות קבוצות אופוזיציה אחרות ודוחקות את התנועה המלוכנית לעמדה שולית במקום להציג תמיכה חברתית רחבה.
מגבלה שלישית נעוצה בטבעה של הנוסטלגיה לעידן פהלווי. הביטוי "זמן השאה" חוזר שוב ושוב בדיונים פוליטיים, תחת צלה של המצוקה הנוכחית. אך בלבול בין כמיהה נוסטלגית לבין דרישות פוליטיות ממשיות מהווה מכשול לבניית אסטרטגיית אופוזיציה קוהרנטית. רבים רואים את רעיון השבת המלוכה כבלתי מציאותי, ומושג "כס מלכות תורשתי" אינו משתלב היטב בשיח הדמוקרטי. לכן שם המשפחה פהלווי יכול לשמש כסמל של עבר אך אינו מצליח להציע פרויקט כולל לעתיד.
לבסוף, אף שרזא פהלווי מדבר כבר שנים על "איראן חופשית" ו"תקופת מעבר", הוא לא הציג מפת דרכים ממשית בשאלות יסוד כמו כלכלה, מיעוטים אתניים, זכויות נשים או מדיניות חוץ. מעבר להיותו "יורש העצר" ו"היורש הלגיטימי", הוא חסר חזון פוליטי העומד בפני עצמו. חלק מהתבטאויותיו בעת העימות האיראני־ישראלי עוררו תגובות חריפות והרחיקו אותו מדעת הקהל בתוך המדינה. קריאה ליציאה לרחובות בזמן שטילים נוחתים על ערים, ובמקביל הופעה כמי שמזוהה עם הגורמים המבצעים את התקיפות, התנגשה עם הרגישויות הלאומיות העמוקות של החברה האיראנית. גם אם דמות כזו הייתה מגיעה לשלטון כמעט בלתי אפשרי היה לה לבסס כוח. עם הזמן רבים היו רואים בו משתף פעולה עם אויב.
האם השאה יכול באמת למשול
רשתות מחתרת בתוך הממסד כבר נערכות למשבר מערכת אפשרי. במקביל קבוצות לאומניות עשויות להציג את רזא פהלווי כמי שמשתף פעולה עם כוחות זרים. שכן כל מי שמכיר את ההיסטוריה האיראנית המודרנית יודע שהרגישות האנטי־מערבית קדמה למהפכה האסלאמית ומגיעה לסוף המאה התשע עשרה. בכל תרחיש לאחר משבר האפשרות לפיצול המדינה עלולה להטיל טראומה עמוקה וליצור תמיכה רחבה יותר בגופים חשאיים.
במקביל מתמודדת איראן עם בעיות מבניות שלא ייפתרו רק באמצעות שינוי משטר. קשיים כלכליים, אבטלה, משברים סביבתיים ואי שוויון חברתי אינם נעלמים בן לילה. גם אם פהלווי היה עולה לשלטון אנשים היו ממשיכים להתמודד עם אותן בעיות ואכזבה הייתה עשויה להתפשט במהירות עם התחושה ש"שום דבר לא השתנה, רק החמיר".
במצב כזה הנרטיב ש"המולות גרמו להרס הזה" לא בהכרח היה מהדהד. רפלקסים נוסטלגיים היו שבים ושיח המדגיש עד כמה "פטריוטיים" ו"לאומיים" היו אנשי הדת היה עשוי לזכות לתמיכה, במיוחד באזורים כפריים. משום כך גם אם רזא פהלווי היה מגיע לשלטון בתמיכה זרה נראה כי סיכוייו למשול בפועל קלושים. הוא היה נתקל בהתנגדות חברתית ופוליטית עזה בהרבה מזו שאביו התמודד איתה.
תרחישים על שושלת פהלווי עולים לעתים קרובות, בעיקר בדיוני דיאספורה. אך בהתחשב בזיכרון ההיסטורי, ברגישויות החברתיות ובבעיות המבניות שלא נפתרו קשה לראות כיצד רזא פהלווי עשוי לבסס רלוונטיות ממשית בתוך איראן. סמלים נוסטלגיים עשויים להשאירו על סדר היום, אך גם אם היה מגיע לשלטון היה עומד בפני אותם משברים וציפיות היו מתמוטטות במהירות לאכזבה. כיום אין באיראן כל סימן לשבר שעשוי לטלטל את המערכת מן היסוד. משום כך "שאלת פהלווי" נותרת מנותקת מן המציאות הפוליטית.
השושלת מתקיימת לא בעתיד של איראן אלא בזיכרונותיה וזיכרונות לבדן אינם מפילים משטרים. גם אם חוות הטרולים המקוונות יפעלו בתיאום מושלם עובדה זו אינה משתנה.
מאמר זה פורסם לראשונה בעיתון Daily Sabah ב־28.08.2025
